החלטה בתיק בר"ע 1122/06

1.         זו בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בעפולה (כב' השופט י' בן חמו) (להלן - בית משפט קמא) מיום 14/5/2006 שניתנה בבש"א 250/06 במסגרת ת.א. 3099/05, לפיה ניתנה למשיבות רשות להתגונן בתביעה שהוגשה ע"י המבקש בהליך של סדר דין מקוצר.

2.         רקע עובדתי:

א .         המבקש הוא בעליה הרשום של חלקה 34 בגוש 16509, המצויה בנצרת, שכונת נמסאוי, על הכביש הראשי, רחוב נמסאוי (המשך רחוב פאולוס ה-VI) פינת רחוב 6009 (להלן - החלקה).

ב .         משיבה 1 היא הועדה המקומית לתכנון ולבניה נצרת (להלן - הועדה המקומית). משיבה 2 היא הרשות המקומית שבתחומה מצויה החלקה (להלן - העירייה).

ג .         על-פי תכנית ג/6710 (ראה י.פ. 4534 מיום 19/6/1997) (להלן - התכנית) שמטרתה התווית כניסה נוספת לנצרת מכיוון צפון, הורחבו שני הרחובות הגובלים בחלקה ושונה היעוד של חלק מהחלקה מאזור מגורים עם חזית מסחרית ליעוד ציבורי לדרך וקירב בכך את הכביש לבניין שבנוי על החלקה.

ד .         בגין פגיעת התכנית בחלקה הוגשה ע"י המבקש כנגד הועדה המקומית תביעה בהתאם להוראות סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן - חוק התכנון והבניה), לפיצוי בגין פגיעת התכנית וירידת ערך.

ה .        לאחר שלא ניתנה כל החלטה בתביעת המבקש, הגיש המבקש בחודש נובמבר 2000 לועדת הערר המחוזית (להלן - ועדת הערר) ערר ובו ביקש כי ועדת הערר תכריע בתביעתו בגין הנזק שנגרם, לטענתו, לחלקה ע"י התכנית.

ו .          ועדת הערר דנה בערר ופסקה פיצוי למבקש בסך כולל של 246,919 $, נכון למועד הקובע.

ז .         ביום 21/9/2005 נתנה ועדת הערר, לבקשת המבקש, פסיקתא המפרטת את שיעור החוב של הועדה המקומית למבקש, שלאחר הוספת הפרשי הצמדה וריבית הגיע במועד הגשת התביעה בסדר דין מקוצר לסך של  -.1,793,145 ש"ח.

ח .         ביום 22/12/2005 הגיש המבקש לבית משפט קמא כנגד המשיבות תביעה בסדר דין מקוצר ובה ביקש ליתן פסק דין על יסוד הפסיקתא.

ט .        המשיבות הגישו לבית משפט קמא בקשה בכתב בה ביקשו לדחות את התביעה מחוסר סמכות עניינית ולחילופין להורות על מחיקת הכותרת "סדר דין מקוצר" ולחילופי חילופין ליתן להן רשות להתגונן.

י .         ביום 14/5/2006 נתן בית משפט קמא החלטה, שהיא נשוא הבקשה שבפני, במסגרתה הורה, בין היתר, לאפשר למשיבות להתגונן בפני כתב התביעה, שהוגש בסדר דין מקוצר.

מכאן בקשת רשות ערעור שבפני.

3.         אלה בתמצית נימוקי הבקשה:

א .         טעה בית משפט קמא בכך, כי נתן למשיבות רשות להתגונן למרות שאין להן כל הגנה.

ב .         טעה בית משפט קמא בכך שציין בהחלטתו את הטענה בדבר שאלת סמכות ועדת הערר ליתן פסיקתא כאחת הסיבות למתן רשות להתגונן למשיבות.

ג .         טענת הקיזוז הועלתה ע"י העירייה בלבד, שכן חובות של סלילת כבישים והיטלים לא שייכים כלל לוועדה המקומית אלא לעירייה בלבד. לפיכך, טענת הקיזוז אינה מהווה כלל טענת הגנה לוועדה המקומית ובית משפט קמא טעה בהתעלמו מכך ונתן לשתי המשיבות גם יחד רשות להתגונן.

4.         המשיבות מתנגדות לבקשה ומבקשות לדחותה מהנימוקים הבאים:

א .         המבקש הגיש תביעה לבית משפט קמא שלא כדין ובלא זכות חוקית, בו בזמן שהוא עצמו מודע לעובדה, כי בפני בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט  לעניינים מנהליים תלוי ועומד ערעור מנהלי שהגישו המשיבות כנגד החלטת ועדת הערר לפסוק פיצויים למבקש והעניין טרם הוכרע. על כן, חובת ההגינות מחייבת המתנה לפסק דינו של בית המשפט בעמ"נ 1008/06, אשר הוא לב לבו של הסכסוך בין הצדדים וברור כי בערעור המנהלי הנ"ל אמור בית המשפט להכריע סופית בסוגיית הפיצויים.